<h1>הפרדס לרש"י הלכ' הבדלה</h1>
<h2>דף נד.</h2>
והכי אמר רב נטרונאי גאון במוצאי שבת כשהוא מברך בורא מאורי האש, מנהג בשתי ישיבות שמסתכלין בכפות ידיהם. וכך ראינו רבותי' עושים ואומרים, נסתכל בידינו כדי שנהנה מן האור. כמו ששנינו [ברכות נ"ג ע"ב] אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וכך הוא מנהגי. תחלה כופף אצבעותיו לתוך (בפו) [כפו] ומחשיך תחתיהן ואחר כך פושטן, והנה אור במקום חשך ומברך, שכבר נאות הוא מן האור. וראינו בפרקי דר' אליעזר בן הורקנוס [פ"כ] שמצוה להסתכל בצפרניו. לפי שהן לבנים, ובהם נהנה [מן] האור בראותם. ומשום הכי פשטינן ידים להבדלה למחזי אי איכא נהורא אי לאו. דכיון דלאו בורא האש מברכי[נן], אלא בורא מאורי האש, אי איכא נהורא מברך, [ואי לא משתמש לנהורא לא מברך]. ואי חזי בחבריה או במידי אחרינא שפיר דמי. מדאורייתא מנלן דמברכינן על נהורא, דכתב, וירא אלהים את האור כי טוב והדר, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ולכך נהגו לומר בתוך ההבדלה ואין לחוש על אמירתו. אור של כבשן לא מברכינן עליה דלאו לנהורא עביד. [ואור] (ו)של תנור ושל כירה בשעת הבערתן מברכין ולבסוף אין מברכין, דמסתמא לא נעשו לצורך אורה. כללא דמילתא אור הדולק לצורך אורה מברכין ושאינו לצורך אורה אין מברכין. אמר רב יהודה אמר רב אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות.
והדר שדר רב נטרונאי גאון, יום הכפורים אע"פ שחל להיות בחול מברכין על האור, מפני שאסור להשתמש בה ביום הכפורים. ולית הלכתה כרב יהודה אמר שמואל דאמר אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא, אלא כי הא דאמר ר' חייא בר אבא ואיכא דמתני אמר רבי בנימין בר יפת אמר ר' יוחנן מברך על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים. וכן עמא דבר. מיהו חילוק של יום הכפורים משבת, דבמוצאי שבת מברכין אף על האור היוצא מן העצים ומן האבנים ובמוצאי יום הכפורים אין מברכין אלא על אור ששבת. ומאי שבת, ששבת ממלאכת עבודה. וכדתניא [ברכות נ"ג ע"א] עששית הולכת ודולקת בשבת למוצאי שבת מברכין עליה. ותו קא מתנינן, תני חדא, אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליהן, ותניא אידך אין מברכין. ומשנינן לא קשיא, כאן במוצאי שבת כאן במוצאי יום הכפורים. במוצאי שבת מברכין עליהן במוצאי י[ום] ה[כפורים] אין מברכין עליהן. אלמא, באור היוצא מן האבנים ומן העצים הוא דלא מברכינן אבל באור ששבת מברכין. ובגמ[רא] דארץ ישראל [ירושלמי ברכות פ"ח ה"ה] מתני, אמר ר' לוי במוצאי שבת זימן לו הקב"ה לאדם הראשון ב' רעפים והקישן ויצא מן האור ובירך עליה בורא מאורי האש. אמר שמואל [לפיכך] מברכין עליה במוצאי שבת שהיא תחלת ברייתו. ורב הונא ורבא ור' אבהו בשם ר' יוחנן אף במוצאי יום הכפורים מברכין עליה, שכבר שבתה האור כל אותו היום כדקאמ' אין מברכין אלא על האור ששבת אבל על היוצא מן העצים ומן האבנים לא.
<h2>דף קב:</h2>
ולהטיל מים בכוס של הבדל[ה] לאחר ששותהו, כך אנו רגילין, וכך שמענו מרבותינו שמצוה לעשות כן. כלומר, שירי מצות מעכבין את הפורענות. ומה שנשתייר מן המים אנו נוטלין אותו על פנינו כדי לחבב את המצוה. ראיתי אנשים המחמירים במוצאי שבת על עצמן כשמסב על השולחן ומבדיל על היין ושותה. ואע"פ שלא פסק בסעודתו מברך על הכוס בורא פרי הגפן כשהוא שותה לאח[ר] הבדלה, משום דאמר, דיש הבדלה בלא סעוד[ה], כשהוא סועד נמי לא בטלה ברכת היין שהיא ברכת סעודה. ולר' אינו נראה, ואין מנהגו בכך, [ד]כיון שהוא מיסב על השולחן ולא פסק בסעודתו, עולה לו ברכת היין של הבדלה לכאן ולכאן. והמברך שתים הרי זו ברכה לבטלה.
<h2>דף קג.</h2>
טעם בשמים במוצאי שבת, משום דכל יום השבת ש[ו]בת אור של גהינם ולא הסריח בכלום, ולאלתר כשיוצא השבת חוזר ושורף ומסריח ולכן מריח בבשמים.
מה טעם אנו מברכין על הבשמים בברכ[ת] הבדלה, מפני שבשבת ניתנה נשמה יתירה באדם, והוא שמח מתוך שאכל ונתענג ונח ושקט. וכשהיה מבדיל בטלו כל אלו ממנו, וניטלה ממנו נשמה יתירה, והנה הוא במחשבה מעתה ובטורח ובעסק, ונפשו אינה שמחה כאשר בתחלה. ותיקנו הראשונים בשעת המבדיל להריח בבשמים, ותהנה הנותרת ותשמח ותריח בריח טוב. ובכך הוא מפיג צערו ולא יתעצב אל לבו בזוכרו ששת ימי המעשה. וכל זה תיקנו כדי שיהא זכרון שבת בלבו, ויהא שמח אף בצאתו.
והכי אמר רב נטרונאי גאון במוצאי שבת כשהוא מברך בורא מאורי האש, מנהג בשתי ישיבות שמסתכלין בכפות ידיהם. וכך ראינו רבותי' עושים ואומרים, נסתכל בידינו כדי שנהנה מן האור. כמו ששנינו [ברכות נ"ג ע"ב] אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וכך הוא מנהגי. תחלה כופף אצבעותיו לתוך (בפו) [כפו] ומחשיך תחתיהן ואחר כך פושטן, והנה אור במקום חשך ומברך, שכבר נאות הוא מן האור. וראינו בפרקי דר' אליעזר בן הורקנוס [פ"כ] שמצוה להסתכל בצפרניו. לפי שהן לבנים, ובהם נהנה [מן] האור בראותם. ומשום הכי פשטינן ידים להבדלה למחזי אי איכא נהורא אי לאו. דכיון דלאו בורא האש מברכי[נן], אלא בורא מאורי האש, אי איכא נהורא מברך, [ואי לא משתמש לנהורא לא מברך]. ואי חזי בחבריה או במידי אחרינא שפיר דמי. מדאורייתא מנלן דמברכינן על נהורא, דכתב, וירא אלהים את האור כי טוב והדר, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ולכך נהגו לומר בתוך ההבדלה ואין לחוש על אמירתו. אור של כבשן לא מברכינן עליה דלאו לנהורא עביד. [ואור] (ו)של תנור ושל כירה בשעת הבערתן מברכין ולבסוף אין מברכין, דמסתמא לא נעשו לצורך אורה. כללא דמילתא אור הדולק לצורך אורה מברכין ושאינו לצורך אורה אין מברכין. אמר רב יהודה אמר רב אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות.
ועל הנר שמדליקין בבית הכנסת במ[וצאי] ש[בת]. נראה למורי, שאין מברכין עליו. וצריך להביא נר אחר לברך עליו, מפני שאותו הנר עשוי לכבוד. ונר העשוי לכבוד אין מברכין עליו. ומוקמינן ליה בברכות [נ"ג ע"א] בדאיכא אדם חשוב. ומיהו היכא דלא מדליק ליה אלא משום אימתא דגנבי ולא משום כבוד, מברך עליה, ופעמים הוא אומר, כגון אנן אין מדליקין לכבוד אלא משום להאיר. שאלו היה לנו אור הלבנה נכנס ב[בית] ה[כנסת] יפה, דיינו. ומי שנוהג להביא נר אחר לשם אורה ומברך עליה, זהו מנהג יפה. וששאלתם במ[וצאי] ש[בת] שמביטין בכפות ידם, כך ראינו רבותי[נו] שהיו אומרים, יסתכל אדם כדי שיהנה מן האור. כי כך אמרו, אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וכן מנהגי. וראינו בפרקי דר' אליעזר בן הורקנוס [פ"כ] שמצוה להסתכל בצפורניו. מיהו אין רגילין בכך.
<h2>דף קו:</h2>
אין מבדילין אלא על היין ולא על הפת ולא על המים. אע"פ שכתב בפרקי דר' אליעזר בן הורקונוס [פ"כ] רבי מיינא אמר כיצד [אדם] מבדיל, מביא כוס של יין ומקריב ידו לאור [האש], ואומר בורא מאורי האש. וכיון שמרחיק ידו מן האש אומר, ברוך המבדל בין קודש לחול. ואם אין לו יין פושט ידו לאור האש ומסתכל בצפרניים שהן לבנות מן הגוף ואומר בורא מאורי האש. [ואם היה בדרך פושט ידו לאור הכוכבים שהן של אש ומסתכל בצפורנים ואומר בורא מאורי האש] ואם נתקדרו שמים בעבים ואינו רואה הכוכבים תולש אבן מן הארץ ואומר המבדיל בין אור לחושך, אעפ"כ לא סבירא לן לאבדילו אלא (עליו) [על היין]. ואפילו בפת אין מבדילין. דהכי אמר רב עמרם ריש מתיבתא, אין מבדילין על הפת כל עיקר. מה טעם, שאין דומה הבדלה לקידוש. מפני שהקידוש אי אפשר שלא יסעוד. דקאמר [לעיל ק"א ע"א] אין קידוש אלא במקום סעודה. וכיון שהשולחן קבוע וסעודתו קבוע[ה], ואי אפשר שלא לסעוד, מקדש על הפת, אפי' לכתחילה יכול לקדש על הפת אי חביב ליה טפי מחמרא, כדאמרינן בערבי פסחים, רב כד חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא וכד הוה חביב ליה חמרא מקדש אחמרא. והא דאמר בברייתא התם זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו, לאו דוקא יין אלא הוא הדין נמי על הפת יכול לקדש, ואורחא דמלתא נקט, יין המשמח אלהים ואנשים. ואפי' אם נדור הוא ועומד מבערב שבת שלא לאכול יכול הוא לקדש על הפת ולאכול דאין שבועה בתוך שבועה, [ד]מושבע ועומד הוא מהר סיני שיקדש. [ואין קידוש] אלא ממה שהוא קובע [סעודתו], או פת או יין. דכתיב, וקראת לשבת עונג, במקום קריאה שם תהא עונג, הלכך הוא חייב לאכול ולעבור על נדרו כדי שיהא עונג במקום קריאה. וכן מצינו במסכ[ת] נזיר [ד' ע"א] דאמר התם נזיר חייב בקידוש היום לשתות מאחר שקידש ביין, והתם [מפרש] טעמא. וכן מי שנדר שלא לאכול וקידש על הפת חייב לאכול מה שבצע מאחר שקידש בפת. מיהו אנן לא שרינן לכתחילה שיקדש הנזיר על היין וישתה, אלא יקדש על הפת ויפטר מן היין. אבל אם מיהר וקידש על היין נתחייב לשתות. ואע"פ שאחרים נפטרין בשמיעת הקידוש ובלא שתייה, דאע"פ שלא טעמו יצאו ידי קידוש בשמיעה, הני מילי שלא קידשו הם, אבל אותו עצמו שקידש ומשמיע הקידוש לאחרים אי אפשר לו שלא לשתות מן יין מאחר שקידש הוא עצמו. וכן מי שנדר שלא לאכול אל יקדש לכתחילה על הפת שהרי יכול לקדש על היין וליפטר [יבמות כ' ע"ב] ואמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה ויש לך לעשות שניהם, אם אתה יכול לקיים שניהם שפיר ואם לאו יבוא עשה וידחה לא תעשה, וכן (לקידוש) [בקידוש], (והעושה) [לא תעשה הנדר, והעשה] זכירת הקידוש, או בפת, או ביין, במה שלא נדרת בו תקדש, ונמצאו שניהם מקויימים. ואם אין לנזיר פת יקדש על היין לכתחילה וישתה, דאין נזירות חלה על יין קידוש מאחר שמצוה הוא לקדש בו. וכן למי שנדר על הפת יקדש על היין. אם אין לו יין יקדש על הפת. דאין חילוק בין פת ליין לענין קידוש. ומצוה שיקדש או בפת או ביין מאחר ששולחנו קבוע ומסודר לפניו. (אלא) [אבל] במוצאי שבת כלום הוא מצוה מן התורה לסדר שולחנו ולקבוע סעודתו בפת או ביין, שנוטל פת ומבדיל עליה, הלכך אין מבדילין על הפת. וכן מנהג בשתי ישיבות. הילכך מאן דאית ליה חד כסא ולית בה שיעור קידושא ואבדלתא, שביק ליה להבדלה, וקידוש היום מקדש אריפתא. דכי תקינו אבדלתא על חמרא תקינו. ושכר חמר מדינה הוא.
